תנ"ך על הפרק - במדבר כא - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

במדבר כא

138 / 929
היום

הפרק

מלחמת ערד, תלונת העם וְתֹּצְאֹתֶיהָ, שירת הבאר, המלחמה בסיחון ובעוג

וַיִּשְׁמַ֞ע הַכְּנַעֲנִ֤י מֶֽלֶךְ־עֲרָד֙ יֹשֵׁ֣ב הַנֶּ֔גֶב כִּ֚י בָּ֣א יִשְׂרָאֵ֔ל דֶּ֖רֶךְ הָאֲתָרִ֑ים וַיִּלָּ֙חֶם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּ֥שְׁבְּ ׀ מִמֶּ֖נּוּ שֶֽׁבִי׃וַיִּדַּ֨ר יִשְׂרָאֵ֥ל נֶ֛דֶר לַֽיהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אִם־נָתֹ֨ן תִּתֵּ֜ן אֶת־הָעָ֤ם הַזֶּה֙ בְּיָדִ֔י וְהַֽחֲרַמְתִּ֖י אֶת־עָרֵיהֶֽם׃וַיִּשְׁמַ֨ע יְהוָ֜ה בְּק֣וֹל יִשְׂרָאֵ֗ל וַיִּתֵּן֙ אֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֔י וַיַּחֲרֵ֥ם אֶתְהֶ֖ם וְאֶת־עָרֵיהֶ֑ם וַיִּקְרָ֥א שֵׁם־הַמָּק֖וֹם חָרְמָֽה׃וַיִּסְע֞וּ מֵהֹ֤ר הָהָר֙ דֶּ֣רֶךְ יַם־ס֔וּף לִסְבֹ֖ב אֶת־אֶ֣רֶץ אֱד֑וֹם וַתִּקְצַ֥ר נֶֽפֶשׁ־הָעָ֖ם בַּדָּֽרֶךְ׃וַיְדַבֵּ֣ר הָעָ֗ם בֵּֽאלֹהִים֮ וּבְמֹשֶׁה֒ לָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לָמ֖וּת בַּמִּדְבָּ֑ר כִּ֣י אֵ֥ין לֶ֙חֶם֙ וְאֵ֣ין מַ֔יִם וְנַפְשֵׁ֣נוּ קָ֔צָה בַּלֶּ֖חֶם הַקְּלֹקֵֽל׃וַיְשַׁלַּ֨ח יְהוָ֜ה בָּעָ֗ם אֵ֚ת הַנְּחָשִׁ֣ים הַשְּׂרָפִ֔ים וַֽיְנַשְּׁכ֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וַיָּ֥מָת עַם־רָ֖ב מִיִּשְׂרָאֵֽל׃וַיָּבֹא֩ הָעָ֨ם אֶל־מֹשֶׁ֜ה וַיֹּאמְר֣וּ חָטָ֗אנוּ כִּֽי־דִבַּ֤רְנוּ בַֽיהוָה֙ וָבָ֔ךְ הִתְפַּלֵּל֙ אֶל־יְהוָ֔ה וְיָסֵ֥ר מֵעָלֵ֖ינוּ אֶת־הַנָּחָ֑שׁ וַיִּתְפַּלֵּ֥ל מֹשֶׁ֖ה בְּעַ֥ד הָעָֽם׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ שָׂרָ֔ף וְשִׂ֥ים אֹת֖וֹ עַל־נֵ֑ס וְהָיָה֙ כָּל־הַנָּשׁ֔וּךְ וְרָאָ֥ה אֹת֖וֹ וָחָֽי׃וַיַּ֤עַשׂ מֹשֶׁה֙ נְחַ֣שׁ נְחֹ֔שֶׁת וַיְשִׂמֵ֖הוּ עַל־הַנֵּ֑ס וְהָיָ֗ה אִם־נָשַׁ֤ךְ הַנָּחָשׁ֙ אֶת־אִ֔ישׁ וְהִבִּ֛יט אֶל־נְחַ֥שׁ הַנְּחֹ֖שֶׁת וָחָֽי׃וַיִּסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּאֹבֹֽת׃וַיִּסְע֖וּ מֵאֹבֹ֑ת וַֽיַּחֲנ֞וּ בְּעִיֵּ֣י הָֽעֲבָרִ֗ים בַּמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁר֙ עַל־פְּנֵ֣י מוֹאָ֔ב מִמִּזְרַ֖ח הַשָּֽׁמֶשׁ׃מִשָּׁ֖ם נָסָ֑עוּ וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּנַ֥חַל זָֽרֶד׃מִשָּׁם֮ נָסָעוּ֒ וַֽיַּחֲנ֗וּ מֵעֵ֤בֶר אַרְנוֹן֙ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּדְבָּ֔ר הַיֹּצֵ֖א מִגְּב֣וּל הָֽאֱמֹרִ֑י כִּ֤י אַרְנוֹן֙ גְּב֣וּל מוֹאָ֔ב בֵּ֥ין מוֹאָ֖ב וּבֵ֥ין הָאֱמֹרִֽי׃עַל־כֵּן֙ יֵֽאָמַ֔ר בְּסֵ֖פֶר מִלְחֲמֹ֣ת יְהוָ֑ה אֶת־וָהֵ֣ב בְּסוּפָ֔ה וְאֶת־הַנְּחָלִ֖ים אַרְנֽוֹן׃וְאֶ֙שֶׁד֙ הַנְּחָלִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נָטָ֖ה לְשֶׁ֣בֶת עָ֑ר וְנִשְׁעַ֖ן לִגְב֥וּל מוֹאָֽב׃וּמִשָּׁ֖ם בְּאֵ֑רָה הִ֣וא הַבְּאֵ֗ר אֲשֶׁ֨ר אָמַ֤ר יְהוָה֙ לְמֹשֶׁ֔ה אֱסֹף֙ אֶת־הָעָ֔ם וְאֶתְּנָ֥ה לָהֶ֖ם מָֽיִם׃אָ֚ז יָשִׁ֣יר יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־הַשִּׁירָ֖ה הַזֹּ֑את עֲלִ֥י בְאֵ֖ר עֱנוּ־לָֽהּ׃בְּאֵ֞ר חֲפָר֣וּהָ שָׂרִ֗ים כָּר֙וּהָ֙ נְדִיבֵ֣י הָעָ֔ם בִּמְחֹקֵ֖ק בְּמִשְׁעֲנֹתָ֑ם וּמִמִּדְבָּ֖ר מַתָּנָֽה׃וּמִמַּתָּנָ֖ה נַחֲלִיאֵ֑ל וּמִנַּחֲלִיאֵ֖ל בָּמֽוֹת׃וּמִבָּמ֗וֹת הַגַּיְא֙ אֲשֶׁר֙ בִּשְׂדֵ֣ה מוֹאָ֔ב רֹ֖אשׁ הַפִּסְגָּ֑ה וְנִשְׁקָ֖פָה עַל־פְּנֵ֥י הַיְשִׁימֹֽן׃וַיִּשְׁלַ֤ח יִשְׂרָאֵל֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל־סִיחֹ֥ן מֶֽלֶךְ־הָאֱמֹרִ֖י לֵאמֹֽר׃אֶעְבְּרָ֣ה בְאַרְצֶ֗ךָ לֹ֤א נִטֶּה֙ בְּשָׂדֶ֣ה וּבְכֶ֔רֶם לֹ֥א נִשְׁתֶּ֖ה מֵ֣י בְאֵ֑ר בְּדֶ֤רֶךְ הַמֶּ֙לֶךְ֙ נֵלֵ֔ךְ עַ֥ד אֲשֶֽׁר־נַעֲבֹ֖ר גְּבֻלֶֽךָ׃וְלֹא־נָתַ֨ן סִיחֹ֣ן אֶת־יִשְׂרָאֵל֮ עֲבֹ֣ר בִּגְבֻלוֹ֒ וַיֶּאֱסֹ֨ף סִיחֹ֜ן אֶת־כָּל־עַמּ֗וֹ וַיֵּצֵ֞א לִקְרַ֤את יִשְׂרָאֵל֙ הַמִּדְבָּ֔רָה וַיָּבֹ֖א יָ֑הְצָה וַיִּלָּ֖חֶם בְּיִשְׂרָאֵֽל׃וַיַּכֵּ֥הוּ יִשְׂרָאֵ֖ל לְפִי־חָ֑רֶב וַיִּירַ֨שׁ אֶת־אַרְצ֜וֹ מֵֽאַרְנֹ֗ן עַד־יַבֹּק֙ עַד־בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן כִּ֣י עַ֔ז גְּב֖וּל בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃וַיִּקַּח֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֥ת כָּל־הֶעָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיֵּ֤שֶׁב יִשְׂרָאֵל֙ בְּכָל־עָרֵ֣י הָֽאֱמֹרִ֔י בְּחֶשְׁבּ֖וֹן וּבְכָל־בְּנֹתֶֽיהָ׃כִּ֣י חֶשְׁבּ֔וֹן עִ֗יר סִיחֹ֛ן מֶ֥לֶךְ הָאֱמֹרִ֖י הִ֑וא וְה֣וּא נִלְחַ֗ם בְּמֶ֤לֶךְ מוֹאָב֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיִּקַּ֧ח אֶת־כָּל־אַרְצ֛וֹ מִיָּד֖וֹ עַד־אַרְנֹֽן׃עַל־כֵּ֛ן יֹאמְר֥וּ הַמֹּשְׁלִ֖ים בֹּ֣אוּ חֶשְׁבּ֑וֹן תִּבָּנֶ֥ה וְתִכּוֹנֵ֖ן עִ֥יר סִיחֽוֹן׃כִּי־אֵשׁ֙ יָֽצְאָ֣ה מֵֽחֶשְׁבּ֔וֹן לֶהָבָ֖ה מִקִּרְיַ֣ת סִיחֹ֑ן אָֽכְלָה֙ עָ֣ר מוֹאָ֔ב בַּעֲלֵ֖י בָּמ֥וֹת אַרְנֹֽן׃אוֹי־לְךָ֣ מוֹאָ֔ב אָבַ֖דְתָּ עַם־כְּמ֑וֹשׁ נָתַ֨ן בָּנָ֤יו פְּלֵיטִם֙ וּבְנֹתָ֣יו בַּשְּׁבִ֔ית לְמֶ֥לֶךְ אֱמֹרִ֖י סִיחֽוֹן׃וַנִּירָ֛ם אָבַ֥ד חֶשְׁבּ֖וֹן עַד־דִּיב֑וֹן וַנַּשִּׁ֣ים עַד־נֹ֔פַח אֲשֶׁ֖רׄ עַד־מֵֽידְבָֽא׃וַיֵּ֙שֶׁב֙ יִשְׂרָאֵ֔ל בְּאֶ֖רֶץ הָאֱמֹרִֽי׃וַיִּשְׁלַ֤ח מֹשֶׁה֙ לְרַגֵּ֣ל אֶת־יַעְזֵ֔ר וַֽיִּלְכְּד֖וּ בְּנֹתֶ֑יהָויירשוַיּ֖וֹרֶשׁאֶת־הָאֱמֹרִ֥י אֲשֶׁר־שָֽׁם׃וַיִּפְנוּ֙ וַֽיַּעֲל֔וּ דֶּ֖רֶךְ הַבָּשָׁ֑ן וַיֵּצֵ֣א עוֹג֩ מֶֽלֶךְ־הַבָּשָׁ֨ן לִקְרָאתָ֜ם ה֧וּא וְכָל־עַמּ֛וֹ לַמִּלְחָמָ֖ה אֶדְרֶֽעִי׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ אַל־תִּירָ֣א אֹת֔וֹ כִּ֣י בְיָדְךָ֞ נָתַ֧תִּי אֹת֛וֹ וְאֶת־כָּל־עַמּ֖וֹ וְאֶת־אַרְצ֑וֹ וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֗יתָ לְסִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּֽוֹן׃וַיַּכּ֨וּ אֹת֤וֹ וְאֶת־בָּנָיו֙ וְאֶת־כָּל־עַמּ֔וֹ עַד־בִּלְתִּ֥י הִשְׁאִֽיר־ל֖וֹ שָׂרִ֑יד וַיִּֽירְשׁ֖וּ אֶת־אַרְצֽוֹ׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
וישמע הכנעני. מה שמועה שמע – שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור נתנה לו רשות להלחם בישראל אעיין מה שכתבנו בדרשה סוף פרשה הקודמת, ועיין מענין באור אגדה זו בתוס' ומהרש"א ר"ה ג' א', והתוס' הקשו על רש"י שפירש כונת שאלת הגמרא לפסוק זה והלא בפסוק זה כתיב מפורש מה שמועה שמע, והיינו כי בא ישראל דרך האתרים, ולכן פרשו דכונת הגמרא לפסוק דפ' מסעי בענין זה, יעו"ש.
אבל באמת י"ל דכונת הגמרא בהשאלה מה שמועה שמע – כלומר איזה שמועה שמע שעל ידה מצא עוז ברוחו להלחם בישראל ולא יירא מהם כאשר יראו הרבה מלכים, ולכן פירש ששמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וחשב שתמה זכות אבות, וכהאי גונא יש בגמרא זבחים קט"ז א' בפסוק וישמע יתרו מה שמועה שמע וכו', אע"פ שבכתוב כתיב מפורש מה ששמע, את כל אשר עשה ה' וכו', אך הכונה שם, על ידי איזו שמועה נתעורר להתגייר ולהסתפח אל דת ישראל, עיין לפנינו ר"פ יתרו. [שם שם] מלך ערד. תני, הוא סיחן הוא ערד הוא כנען, ערד – שדומה לערוד במדבר, כנען על שם מלכותו, ומה שמו – סיחן בדרשה זו יש לה שייכות עם דרשה הקודמת, דבגמרא מביא ראיה דכשמת אהרן עדיין הוי סיחן קיים דכתיב וישמע הכנעני ודרשינן [בדרשה הקודמת] מה שמועה שמע שמע שמת אהרן וכו', ופריך מי דמי התם כנען הכא סיחן ומשני דכל השמות הללו, סיחן ערד וכנען הכל באיש אחד הוא, שנים לכנויים ואחד לשם עקרי, ועיין בתוס' כאן, ויש בגמרא עוד לשון דסיחן הוא כנוי, וזה הלשון שהעתקנו הוא קרוב יותר לפשט הכתובים בכ"מ דסיחן הוא שם עקרי. .
(ר"ה ג׳ א׳) דרך האתרים. מהו דרך האתרים – שמע שמת התייר הגדול שהיה תר להם את הדרך ובאו ונתגרו בהם גתייר הוא תואר לאהרן שבזכותו הלכו ענני כבוד לפני ישראל שהאירו והורו להם הדרך [עיין בבלי תענית ט' א'], ודריש בדרך לשון נופל על לשון, ועיין בדרשה הקודמת ובדרשה שבסוף פרשה הקודמת. .
(ירושלמי יומא פ"א ה"א) וישב ממנו שבי. מניין לנכרי שקונה את הישראל למעשה ידיו, דכתיב וישב ממנו שבי דדריש מיתור לשון שבי, ובא ללמדנו דדין שבוי גמור יש לו דכיבושו כיבוש. ועיין בחידושי הרשב"א בסוגיא יבמות מ"ו א' דגם בלא מלחמה קונה, דעל מנת כן באין לגור בארצו. והר"ן בפירושו לנדרים כ"ח א' בשם התוס' הסביר עוד הטעם משום דיכול המלך לומר אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ, ולכן קיי"ל דינא דמלכותא דינא, יעו"ש. וזהו באור הענין מ"ש בב"מ ע"ג ב' מוהרקייהו דהני [חותם עבדות שלהם] בטפסא דמלכא מנת ומלכא אמר מאן דלא יהיב כרגא לשתעבד למאן דיהיב כרגא, והא דתנן בנדרים שם נודרין למוכסין מוקי שם בגמרא במוכסין העומד מאליו, יעו"ש ובר"ן. .
(גיטין ל"ח א') וידר ישראל נדר. פתח חד אמורא ואמר, המחזיק בנכסי הגר מה יעשה ויתקיימו בידו, יקח בהם ס"ת, ורב נחמן בר יצחק אמר, אפילו כותב בהו תפילין, אמר רב ששת, אפילו בעל בנכסי אשתו, רבא אמר, אפילו עבד עסקא ורווח, רב פפא אמר, אפילו מצא מציאה, א"ר חנן, מאי קרא, דכתיב וידר ישראל נדר וגו' הכל אחד תפס ענין כזה שתמוה בעיני אנשים מפני קלות ההרוחה ושלטא בהו עינא בישא. והא דתפס אפילו עבד עסקא ורווח, אע"פ שהוא דבר רגילי, צ"ל דאיירי שרווח במדה יתירה על הרגיל. וענין עשיית מצוה מכסף אלו הוא ע"פ מ"ש בכתובות ס"ו ב' משל משלו בירושלים מלח ממון חסר, ופירש"י הרוצה למלוח ממונו, כלומר לגרום שיתקיימו יחסרנו לצדקה, וחסרונו זהו קיומו. ומה שתפס מקנית ס"ת יתבאר באות הבא.
ור' חנן דריש מניין רמז בקרא דעל ידי דעביד בהו מצוה יתקיימו בידו, דכתיב וידר ישראל נדר אם נתן תתן וכו' והחרמתי ומפרש והחרמתי מענין הקדש כמו (פ' קרח) כל חרם קדש קדשים הוא לה'. ומה שתפס רק אלו שתי המצות, קנין ס"ת ותפילין, י"ל משום דעיקר תכלית קנינם כפי שמפרש הוא כדי שיתקיימו חפציו וממונו וכמש"כ, לכן יותר נאות לו לעשות מהם ג"כ מצות שזכותם קיים לעד וכמ"ש בכתובות נ' א' על הפ' הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד זה הכותב ספרים ומשאילן לאחרים, ודין תפילין כדין ס"ת כמש"כ התוס' בר"ה י"ז א' ולפנינו בפ' בא. .
(עירובין ס"ד ב') באלהים ובמשה. א"ר אבהו, כל המהרהר אחר רבו כאלו מהרהר אחר השכינה, שנאמר וידבר העם באלהים ובמשוה ופירש"י מהרהר אחר רבו – מחפה עליו דברים, עכ"ל. ונראה כונתו דלכאורה קשה מ"ש כל מהרהר אחר רבו כאלו מהרהר אחר השכינה, מאי ראיה מכאן, והא כאן מפורש כתיב וידבר העם באלהים ובמשה ויאמרו למה העליתונו, בלשון רבים, וצ"ל דהענין הוא שטענו שאינם מובטחים במעשה משה שעשה כן מפי הגבורה, וכמו שטען קרח ועדתו, ולכן הרהרו עליו, כלומר שחפו עליו דברים שמדעתו ומעצמו עשה מה שעשה, אבל לוא ידעו נאמנה כי מאת ה' עשה זאת לא היו מערערים, ולפי זה הרהרו רק אחר משה, ורק משום דמהרהר אחר רבו באלו מהרהר אחר השכינה תלה הכתוב כמו שדברו גם באלהים, ודו"ק. .
(סנהדרין ק"י א׳) ונפשנו קצה. תניא, אמר להם משה לישראל, הנכם כפויי טובה, שנאמר ונפשנו קצה בלחם הקלקל זפירושו כפויי טובה שאינן מכירין להחזיק טובה לבעלים וכמ"ש בלחם הקלקל – קל הוא המן, ומפני שהיה נבלע בכל אבריהם ואינם יוצאים לחוץ קראו קלוקל ורגנו על כך והיא היתה להם טובה גדולה שלא היו צריכין לטרוח ולצאת שלש פרסאות לפנות, כדאיתא בעירובין נ"ה ב' כשהן נפנין אין נפנין לא לצדיהן ולא לפניהם אלא לאחריהם ומחנה ישראל ג' פרסאות היה. ומה ששייך עוד לענין דרשה זו עיין מש"כ בפ' בראשית בפסוק האשה אשר נתתה עמדי ובפ' ואתחנן בפ' מי יתן והיה לבבם זה וגו' (ה' כ"ו). .
(ע"ז ה׳ א׳) עשה לך שרף. עשה לך – משלך חעיין משכ"ל בפ' בהעלותך בפסוק עשה לך שתי חצוצרות וצרף לכאן. .
(ע"ז מ"ד א׳) והיה כל הנשוך. והיה הנשוך אין כתיב כאן אלא כל הנשוך, אפילו נשיכת כלב, אפילו נשיכת נחש, אלא לא דמיא, נשיכת כלב וראה, נשיכת נחש – והביט טר"ל ומ"מ לא היו שוין ברפאותם, דלרפואת נשיכת כלב היתה די' בראיה בעלמא, ולרפואת נשיכת נחש היה צריך הבטה, והבטה היא יותר בהשגתה מראיה, עיין מזה לפנינו בפ' תולדות בפסוק ותכהינה עיניו מראות. .
(ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ט) וראה אותו וחי. וכי נחש ממית או נחש מחיה, אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים ואם לאו היו נמוקים יכונת הענין דהכל בכונת הלב תליא מילתא, ובלא כונת הלב לא היתה מועלת הראיה בנחש, וע"ד שאמרו בענין קיום המצות אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא, ולכן מסמיך דרשה זו על הסוגיא דכאן דאיירי בענין כונת המצות כפי שיתבאר למעיין. –
והנה סמיך לדרשה זו מקודם במשנה דריש הפסוק דס"פ בשלח והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק, וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא לומר לך, כל זמן שהיו מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים וכו', כיוצא בדבר אתה אומר עשה לך שרף וכו', היא הדרשה שלפנינו. ויש להעיר בשנוי הלשונות, דבדרשה הקודמת אמר, לומר לך כל זמן וכו', וכאן בדרשה שלפנינו לא אמר כן רק בקצור בזמן וכו'.
וי"ל הכונה משום דענין מלחמה הוא דבר שיקרה גם לדורות ובא להורות ולומר הדרך שיתנהגו בה ישראל כדי שיצליחו, ולכן אמר הלשון לומר לך לדורות שכל זמן שיעשו ישראל כן, כלומר שישעבדו את לבם לאביהם שבשמים, יצליחו, משא"כ ענין הנחש שבפרשה כאן היה ענין זמני לאותה שעה לבד ולא שייך בו הוראה וצווי לדורות, ולכן לא אמר בזה לומר לך שכל זמן וכו', אלא רק ספור הענין לשעתו שבזמן שהיו משעבדים את לבם היו מתרפאים, ודו"ק. .
(ר"ה כ"ט א׳) נחש נחשת. א"ר יוסי, בד׳ מקומות נאמר עשה לך, בשלשה פירש ובאחד לא פירש, עשה לך תיבת עצי גופר (פ׳ נח), עשה לך שתי חצוצרות כסף (פ׳ בהעלותך), עשה לך חרבות צורים (יהושע ב')׳ אבל עשה לך שרף לא פירש, אמר משה, עיקרה לא נחש הוא, לפיכך ויעש משה נחש נחושת, ומכאן הי' ר"מ דורש שמות יאהמפרשים טרחו הרבה בבאור דרשה זו, ולי נראה הכונה פשוטה, דכיון דתכלית עשיית השרף היתה כנגד הנחשים השרפים ששלח ה' בעם כמבואר לעיל פסוק ו', וא"כ אחרי דכנגד זה צוה הקב"ה שיתרפאו ג"כ ע"י ענין כזה [וע"ד הלשון ממכה עצמה מתקן רטיה], ואמר עשה לך שרף, בודאי היתה כונתו לנחש שרף, וכמ"ש עשה לך נחש שרף, ומה שאינו כתוב כן מפורש קצור לשון הוא, כאשר כן מצוי הרבה במקרא, כמו שבארנו בארוכה בפ' לך בפסוק ויהי כי התעו אותי אלהים וכו' יעו"ש.
וגם י"ל הבאור, דמשה הבין בלשון שרף דבר הנראה כבוער באש ונוצץ כעין נחושת וכמו ביחזקאל (א') ונוצצים כעין נחשת קלל ולכן עשה נחש נחושת. –
ומה שאמר מכאן היה ר' מאיר דורש שמות – אינו שייך להקודם, וענין אחר הוא, דמלשון נחש נחושת היה דורש בעלמא שמות שבהם לשון נופל על לשון, וכמובא בשמו ביומא פ"ג ב' שקרא רשע לאיש שהיה שמו כידור, על שם הפסוק כי דור תהפוכות המה (פ' האזינו) וכמו שבארנו לעיל ר"פ שלח. וע"ע מענין אגדה זו בב"ר פ' נח. .
(ירושלמי ד"ה פ"ג ה"ט) את והב בסופה. ת"ר, הרואה מעברות נחלי ארנון צריך שיתן שבח והודאה לפני המקום, מנלן, דכתיב על כן יאמר בספר מלחמות ה׳ את והב בסופה וגו׳, תני, את והב שני מצורעים היו שהיו מהלכין בסוף מחנה ישראל יבשני אנשים מצורעים שהיו שם, שם האחד את ושם השני – הב והיו מהלכין בסוף המחנה מפני שלא היו רשאין להיות בחוך המחנה כדין מצורעים, ומצינו את שהוא שם אדם בד"ה א' ח', ושחרים הוליד בשדה מואב מן שלחו אותם, חושים ואת בערא נשיו, והמפרשים פרשו שם ואת בערא כמו ומן בערא, ואין זה מדוייק דלפי"ז הול"ל מן שלחו אותם חושים ובערא נשיו, אבל לפי המבואר כאן דאת הוא שם אדם י"ל גם שם הכונה ואת בערא שהוא שם, שכך היתה נקראת, וכן מצינו שם אותה, בפ' פינחס אשר ילדה אותה ללוי ואמרו שם במ"ר דאותה שם הוא, וכן מצינו שם עותי בד"ה א' ט', וכן שם אתי (ש"ב כ"ג כ"ט), וכן מצינו שם הב במשלי ל' לעלוקה שתי בנות הב הב. , כי הוו קא חלפי ישראל אתו אמוראי עבדו להון נקירותא וטשו בהון יגעשו להן מערות ונתחבאו בהן. , אמרי, כי חלפי ישראל הכא נקטלינון, ולא הוו ידעי דארון הוי מסגי קמייהו והוי סמיך להון טורי מקמייהו, כיון דאתא ארון אדבקו טורי בהדי הדדי וקטלינון ונחת דמייהו לנחל ארנון ידיתבאר ע"פ המבואר במ"ת, וז"ל, ומה הם הנסים של נחלי ארנון, אדם עומד על הר זה ומדבר עם חבירו בהר זה והדרך יורד לתוך הנחל ועולה, ודרכן של ישראל לעבור בתוך הנחל, נתכנסו כל האומות לשם אוכלסין שאין להם סוף, ישבו מקצתן בתוך הנחל, וההר מלמעלה עשוי מערות וכנגד המערות הר שכנגדו עשוי סלעים סלעים כמו שדים, שנאמר ואשד הנחלים, נכנסו האוכלסין לתוך המערות, ואמרו, כשירדו ישראל לתוך הנחל אלו עומדים לפניהם שבתוך הנחל ואלו למעלה מן המערות ונהרוג את כולם, כיון שהגיעו ישראל לאותו מקום לא הצריכן הקב"ה לירד למטה מן הנחל אלא רמז להרים ונכנסו שדים של הר זה לתוך מערות ומתו כולם והקיפו ההרים ראשיהם זל"ז ונעשה דרך כבושה וכו', והבאר ירדה לתוך הנחל ומתגברת שם ואבדו כל האוכלסין וכו' והוציאו גולגולות וזרועות ורגלים שאין להם חקר, וישראל חזרו לבקש את הבאר וראו אותה שהיא יוצאה מתוך הנחל ומוציאה אברים אברים וכו'. , כי אתו את והב, חזו דמא דנפיק מביני טורי, אתו ואמרי לישראל ואמרי שירה, והיינו דכתיב ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער ונשען לגבול מואב טוואשד מתרגמינן ושפוך, אשר נטה לשבת ער, ההר שבעבר העמק נטה ונתפשט לצד חבירו ההר אשר לצד עבר מואב, ושם ארץ מואב ער. .
(ברכות נ"ד א' ב') את והב בסופה. א"ר חייא בר אבא. אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקין בתורה ונעשו אויבים זה לזה אינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה לזה, שנאמר את והב בסופה, אל תקרא בסופה אלא בסופה טזהנה פשוט הדבר, כי אין זה אלא רמז וסימן בעלמא כדרך חז"ל ליתן סימנים ורמזים לכל דבר מצויין כמו שנבאר בארוכה בדרשה הבאה, וטעם הרמז נראה ע"פ מש"כ בס' של"ה הלכות שבועות בטעם הדרשה שבש"ס את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים, משום דת"ח מקיים את התורה מאל"ף עד תי"ו, וזה מרומז במלת את, יעו"ש. ויש להביא סמך לדבריו ממ"ש בתנא דב"א פרק י"ח על הפסוק בדניאל ט' וכל ישראל עברו את תורתך, מה ת"ל את, מלמד שעברו ישראל על כ"ב אותיות התורה מאל"ף ועד תי"ו, ע"כ, וגם כאן בדרשה שלפנינו אולי רמזו חז"ל במלת את – ת"ח, ודרשו והב כמו אהב, כי הו' מתחלף עם א' מפני שהן מאותיות אהו"י כנודע, וכמו יאכלו – יוכלו (יחזקאל מ"ב ה'), תוסיפון – תאסיפון (שמות ה' ז'), ובשה"ש ב' בחגוי הסלע במקום בחגאי, כי היחיד משם זה הוא חגא (ישעיה י"ט, עיי"ש ברש"י) וכ"כ רד"ק במכלול שורש צון כי השם צאן מתחלף עם צון [מלשון צונה ואלפים כולם, בתהלים], ועיין רש"י פ' מטות (ל"ב כ"ד) וגדרות לצאנכם, ומש"כ לפנינו בפ' מקץ בפ' למה תתראו, שהוא כמו למה תתרוו, ע"פ מ"ש באגדות שם שלא תראו עצמכם שבעים בפני עשו וישמעאל, וגם כאן רמזו חז"ל ברמז ומחוג ענין אהבת ת"ח בסוף למודם, כמבואר. .
(קדושין ל׳ ב׳) וממדבר מתנה. אמר רבא, מאי דכתיב וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות, כיון שעושה אדם עצמו כמדבר שהוא הפקר לכל, תורה נתנה לו במתנה יזובעירובין נ"ד א' הלשון אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו תלמודו מתקיים בידו ואם לאו אין מתקיים בידו, וכונה אחת היא בלשונות שונות בענין אחד. , שנאמר וממדבר מתנה, וכיון שנתנה לו במתנה נחלו אל, שנאמר וממתנה נחליאל, וכיון שנחלו אל עולה לגדולה, שנאמר ומנחליאל במות, ואם הגביה עצמו הקב"ה משפילו, שנאמר ומבמות הגיא, ולא עוד אלא ששוקעין אותו בקרקע, שנאמר ונשקפה על פני הישימון יחהנה אין ספק אשר כלל דרשה זו וכיוצא בה כמו הדרשה הקודמת, והדרשות שבסמוך פסוק כ"ט ל', נאמרו ע"ד רמז ואסמכתא ומשל ע"ד המוסר או לתכלית שלא ישכח זכרון המאמרים, יען כי מעיקר הדין אסור לכתוב דברים שבע"פ ורק צריך לשננם בע"פ [ובזה"ז הותר מפני קוצר הדעות] והיו מחפשים אמצעים להקל על הלומדים ועל כח זכרונם, ועשו סימנים לכל דבר, וכמ"ש בעירובין נ"ד ב' עשה ציונים לתורה, וזה הוא מפני כי ע"י הציון והסימן נקל הדבר לזכור, כנודע, ושם כ"א ב' ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם אגמריה בסימנים, ופירש"י קבע לה מסורות וסימנים בין בתיבות המקרא בין בגירסא של משנה, ועיין שבת ק"ד א' סימנים עשה בתורה, ובירושלמי שבת פי"ט ה"א כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה, והפי' הוא כל תורה שאין לה ענין ודוגמא ממקום אחר אינה תורה, כלומר אינה מתקיימת מפני שסופה להשתכח, לפי שאין לה במה להאחז ולהסמך.
וע"ד זה פרשנו הפסוק דס"פ וישב ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו, דלכאורה הוא כפל לשון, ויתפרש ולא זכר – שלא עשה אות וסימן לזכרהו, ולכן וישכחהו, וע"ע לפנינו ס"פ תצא.
וכן כתב הרשב"א הביאו הכותב בע"י פ"ה דב"ב וז"ל, כונת חז"ל בדרשות כאלו להסמיכם אל הכתובים בלשונות שלא ישכח זכרונם, ולא שהיתה כונתם כלל לפרש הפסוק כן, עכ"ל. וכ"כ השל"ה דף ת"ג ב' וז"ל, לפעמים אומר אל תקרא כך אלא כך, משום שאותו הדבר בעצמו הוא מקובל איש מפי איש וכדי שלא ישכח מפי זרעם שמו כמו סימן להם והציבו ציונים לדבר כדמות אסמכתא, עכ"ל. ובשלטי הגבורים פ"א דע"ז כתב שדרך חז"ל לדרוש המקרא בכל ענין שהיו יכולים לעשות, עכ"ל ור"ל לרמזים וסימנים בעלמא, כמבואר. ובתשובת הרא"ש כלל י"ג כתב שכן דרך בעלי אגדה על סמך כל דהוא בונים דבריהם, עכ"ל, והוא ג"כ ע"ד שכתבנו.
ובזה יתבאר הענין שרגילים חז"ל בכ"מ לומר וסימנך, ומציינים איזה פסוק או מלה אחת מענין מן הצד שאינו שייך כלל וכלל להענין דאיירי ביה, ולדוגמא ראה בשבת צ' ב', כתובות ע"ב ב', ב"מ פ"ו א', קי"ז א', ע"ז ח' א', ט' א' וב', כ"ט א', ל"ט א', חולין מ"ז ב', נדה מ"ה ב', והיינו אך ורק ליתן סימן לזכירת הענין.
ויותר מזה תראה דבר פלא, כי כל כך ראו חז"ל לנחוץ ומוכרח ליתן סימנים לזכירת הדינים ומאמרים עד שהיו רגילים לשנות המשניות בזמירות שונות, לפי שהיו שונין אותה על פה וע"י כך היו נזכרים יותר, כמש"כ התוס' במגילה ל"ב א' וע' בס' תפ"י למשניות ערכין פ"ד מ"א.
ומכל זה יתבאר ענין הדרשה שלפנינו, שרצו חז"ל להסמיך דרשותיהם במעלות התורה ומדת הענוה ושכרה וגנות הגאוה ועונשה, מצאו פסוק זה המכיל בקרבו כל הענינים שרצו לומר בזה.
אמנם חקרתי ומצאתי, כי אע"פ כן אין מדרך חז"ל להסמיך דרשות כאלו על לשון איזה פסוק שהוא אם לא שיש להם איזה דקדוק והערה בלשון הפסוק ההוא שאינו מיושב לפי פשוטו כמו שהערנו כמה וכמה פעמים בחבורנו זה, וכאשר ימצא המעיין הנבון בכל המקומות שבאו דרשות כאלה וידקדק בעמקי תכונת הלשון או הסדר, וכדומה.
וכאן י"ל שקשה לחז"ל מה שמשונות לשונות הנסיעות לתחנות אלה, שלא נאמר בהם מפורש שנסעו מזו לזו, כמו שכתוב מפורש בהקודמות בפסוק י' – יג, ויסעו ויחנו, או משם נסעו ויחנו, וידוייק לפי"ז הלשון שאמרו מאי דכתיב וממדבר מתנה וכו', שאינו מבואר לכאורה מאי קשה להו, ולפי מש"כ קשה להו למה לא כתיב שנסעו ונחו, וגם זאת לפלא הוא, כי בפ' מסעי בסדר המסעות נפקדו שמות התחנות האלה ותחתיהם באו שמות אחרות, עיי"ש בפרשה ל"ג מפסוק מ"ד עד פסוק מ"ט בכלל, ולכן סמכו חז"ל לסמוך על לשונות אלו לרמז וסימן לדרכי המוסר והמדות בעניני תורה כמש"כ, והענין מבואר. .
(נדרים נ"ה ב׳) וממתנה נחליאל וגו׳. כל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה, שנאמר וממתנה נחליאל ומנחליאל במות יטכבר נתבאר ענין זה בדרשה הקודמת, יעו"ש וצרף לכאן. [אבות פ"ו מ"ב]. ונשקפה וגו׳. תניא, א"ר חייא בר בא, כתיב ונשקפה על פני הישימון, כל מי שעולה להר הישימון ורואה כברה קטנה בים טבריא, זו היא בארה של מרים ככברה הוא סלע עגול העשוי ככברה, ועיין בבבלי שבת ל"ה א', ושם הלשון העולה להר הכרמל, ועיין בב"ר פ' ויצא בפסוק והנה באר בשדה. ובירושלמי מסיים ששיערו חכמים למקום הבאר הזה והוא מכוון כנגד שער האמצעי של ביהכ"נ ישנה שבעיר סרוגנין בא"י, והיא עיר סמוכה לטבריה. והחוקרים חקרו בקריאה מכוונה בשם זה סרוגנין או סרונגין [עיין ערוך השלם ערך סרנג] ובכה"ק נמצא שם מלך אשור – סרגון, ואולי יש יחס לשני השמות האלה וצ"ל סרגונין. [ירוש׳ כתובות פי"ב ה"ג]. כי חשבון עיר סיחן. אמר ר׳ שמעון בן לקיש, הרבה מקראות שראויין לשרוף והן הן גופי תורה כאר"ל יש פסוקים כאלה בתורה שנראה לקוראיהן שלא היו ראויין לכתוב בתורה שאין צורך להם, ואף גם ראויין להשרף מפני שגנאי הוא לחברן עם הקדושה, אבל באמת טעמים ועקרים גדולים תלויים בהם. , וכן זה, כי חשבון עיר סיחן היא והוא נלחם במלך מואב, מאי נ"מ, אלא לפי שאמר הקב"ה לישראל אל תצר את מואב, אמר הקב"ה, ליתי סיחן ליפק ממואב וניתו ישראל וליפקו מסיחן, והיינו דאמר רב פפא, עמון ומואב טהרו בסיחן כבכלומר ע"י סיחן טהרה ארצם לישראל, כי במואב כתיב והוא נלחם במלך מואב, ובעמון מפורש בנחלת בני גד בספר יהושע י"ג ויהי להם הגבול יעזר וכל ארץ הגלעד וחצי ארץ בני עמון וקחשיב ואזיל, וכתיב בסופו יתר ממלכת סיחן, אלמא סיחן כבשה לארץ בני עמון, ועוד מצינו במלך בני עמון שאמר למלאכי יפתח כי לקח ישראל את ארצו מארנון ועד היבק אלמא ארץ בני עמון היא, והם מסיחן כבשוה דכתיב ביה וירשו את ארצו מארנון ועד היבק, אבל מהנשאר בידם לא לקחו כלום, כל זה הוא לשון רש"י, וכל האריכות הזאת נראה שבא לפרש מ"ש עמון ומואב טהרו בסיחן, דמשמע שע"י סיחן בא להם לישראל ארץ עמון ומואב, ובאמת כאן בענין מצינו רק שסיחן לקח ממואב, אבל שלקח מעמון לא מצינו בענין כאן, וא"כ כיון שסיחן לא לקח מעמון ממילא לא באה לישראל ארץ עמון, ואדרבה מצינו בפ' דברים כשחזר משה על ענין פרשה זו סיים בדבריו שם (ג' ל"ז) רק אל ארץ בני עמון לא קרבת, ולכן האריך רש"י לבאר דבאמת גם ארץ עמון בא להם לישראל ע"י שכבשה סיחן מקודם, ומסיחן באה לישראל, וכמו שהביא ראיות מפסוקים שונים. ומה שאמר משה רק אל ארץ בני עמון לא קרבת, כונתו על מה שנשאר בידם, היינו מה שלא לקח סיחן מהם, וזהו שכתב רש"י בסיום דבריו, אבל מה שנשאר בידם לא לקחו כלום, וזה באור רצוי ומקובל בדברי רש"י, ותמיהני בכלל על שלא מצאתי לא' מן המפרשים שיבאר דבריו. –
והנה כי כן קשה לי טובא על מש"כ בס' כפתור ופרח סי' מ"ז דמה שאמרו עמון ומואב טהרו בסיחן, לאו דוקא שניהם אלא קאי רק על מואב ולא על עמון, יען כי בעמון כתיב (דברים) רק אל ארץ בני עמון לא קרבת, ואם היה סיחן לוקחה היה מותר להם לקרב להם ולכבשם כמו חשבון, ומ"ש עמון ומואב הוא משום דאחים היו לכן לא הקפיד לקראם שניהם אף דקאי רק על אחד כמו שלא חש לומר על ארץ סיחן ארץ עוג כי אחים היו ג"כ, עכ"ד, ותימא גדולה לומר, כי לשון שבא כמה פעמים בגמרא יבא לא מדוקדק ומכוון, וגם לא העיר מדברי רש"י ע"פ באורנו למעלה שלפי"ז הלשון עמון ומואב מכוון ומדוקדק מאוד.
ודע דמ"ש במס' ידים פ"ד מ"ג [והובא באיזו מקומות בגמרא] דגזרו על ארץ עמון ומואב לחייבן בתרומות ומעשרות כא"י, לא איירי בארץ עמון ומואב שכבשו עולי מצרים ונטהר ע"י סיחן כמבואר הכא, דההיא א"י גמורה היא, ונקרא עבר הירדן, רק הכא איירי במה שלא כבשו עולי מצרים מעמון וכמש"כ למעלה, ורק מדסמוכין לא"י גזרו עליהן חיוב תרומות ומעשרות כא"י, ולענין חיוב שביעית באלה הארצות עיין בירושלמי שביעית פ"ו ה"א וברמב"ם וכ"מ פ"ד הכ"ח משמיטין. .
(חולין ס׳ ב׳) ויקח את כל ארצו מידו. תנא רבי ישמעאל, ויקח את כל ארצו מידו ועד ארנון, וכי מידו לקח, אלא מהו מידו – מרשותו כגומכאן קיי"ל בכ"מ דידו – פירושו רשותו, כמו לענין גט בפ' תצא דכתיב ונתן בידה, פירושו – רשותה, ר"ל לאו דוקא בידה ממש אלא אפילו ברשותה, ביתה וחצרה, וכן לענין גניבה דכתיב (פ' משפטים) אם המצא תמצא בידו הגניבה, פירושו אפילו ברשותו, ונ"מ דחייב הגנב באחריות אף בלא משיכה והגבהה, וכגון אם נכנסה הבהמה לרשותו ונעל בפניה לגונבה, ועיין מש"כ בפ' משפטים ובפ' תצא שם, ועיין בשו"ת מהרימ"ט סי' נ"ו באפטרופוס שצוה שמעות של יתומים סך פלוני נמצא ביד בנו, אע"פ שלא נמצא במזומן כל כך בידו אלא קנה סחורה וכהאי גונא, בעי לשלם, משום דידו פירושו רשותו. .
(ירושלמי גיטין פ"ח ה"א) על כן יאמרו המושלים וגו'. תניא, א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, מאי דכתיב על כן יאמרו המושלים באו חשבון כדקודם שיעבור המעיין הישר על המשך אגדה זו והבאה אחריה (פ' ל') ראוי מאוד וגם מוכרח שישים עינו ולבו למה שכתבנו לעיל בפסוק י"ח בדרשה וממתנה נחליאל [אות כ"א] ולצרפם לכאן, ואז יתפשטו העקמומיות שבלב לתכונת הדרשות האלה ויתן צדק וכבוד לדרכי חז"ל והליכותיהם בקודש בענין דרשות ורמזים כאלה, עיי"ש היטב. והנה רש"י פירש דדקדקו חז"ל ליתור כל פרשה זו דלאיזו צורך נאמרה, אם להשמיענו דעמון ומואב טהרו בסיחן, הרי כבר כתיב בפסוק הקודם והוא נלחם במלך מואב כמש"כ שם, וא"צ יותר, הלכך לדרשה כתבה משה רבינו, עכ"ל, ואע"פ שכל דרשה זו אינה אלא אסמכתית ורמז בעלמא בכ"ז הוכרח רש"י לפרש מה שדייקו חז"ל בלשון הפסוק, ע"פ מש"כ לעיל אות כ"א דבכל דרשות ורמזים כיוצא באלו אין מדרך חז"ל להסמיכם בלשון הפסוק אם לא כשיש להם איזה דקדוק והערה בלשון הפסוק ההוא או בסדורו, יעו"ש. , המושלים – אלו המושלים ביצרם, באו חשבון – באו ונחשוב חשבונו של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה כהר"ל הפסד מצוה שמתבטל מריוח בשביל שעוסק במצוה או נותן צדקה ומחסר ממונו כנגד שכרה המרובה לעתיד, ושכר עבירה שהוא משתכר בעבירה עכשיו כנגד הפסדה שמפסיד יותר לעתיד. , תבנה ותכונן, אם אתה עושה כן, תבנה בעוה"ז ותכונן לעוה"ב, עיר סיחן – אם משים אדם עצמו כעיר זה שמהלך אחר סיחה נאה כור"ל אם משים אדם כעיר זה שמתפתה ביצרו וכו' כך תתפתה בדברי המינים ולא תמשול ביצרך. מה כתיב אחריו כי אש יצאה מחשבון, תצא אש ממחשבין ותאכל את שאינם מחשבין, ולהבה מקרית סיחן – מקרית צדיקים שנקראו שיחין כזאילנות, וכדכתיב (זכריה א') והוא עומד בין ההדסים, ודרשו אין הדסים אלא צדיקים וכו' וכן הוא אומר צדיק כתמר יפרח וגו'. , אכלה ער מואב, זה המהלך אחר יצרו כעיר זה שמהלך אחר סיחה נאה, בעלי במות ארגון – אלו גסי הרוח, דאמר מר, כל אדם שיש בו גסות הרוח נופל בגיהנם כחועיין בחידושי גאונים בע"י החדשים בבאור המשך כל הדרשות ומשמעותם בקרא בדברי טעם. .
(ב"ב ע"ח ב׳) ונירם אבד חשבון וגו'. מהו ונירם – אשר רשע, אין רם כטגם להדרשה הזאת כמו להקודמת דרושה ומוכרחה ההקדמה ובאור דברים בכלל אגדות חז"ל שבארנו לעיל בפסוק י"ח אות כ"א, יעו"ש וצרף לכאן. והפירוש אין רם כלומר אין שוכן מרומים. , אבד חשבון, אבד חשבונו של עולם, עד דיבן, אמר הקב"ה, המתן עד שיבא דין, ונשים עד נפח, עד שתבא אש שאינה צריכה נפוח לכלומר, אש שמנופח מעצמו, כדכתיב (איוב כ') תאכלהו אש לא נופח. , עד מידבא – עד שתדאיב נשמתן, ואמרי לה עד דעביד מה דבעי לאר"ל עד דעביד קוב"ה מאי דבעי למיעבד בעוה"ב, ודריש מידבא בדרך נוטריקו"ן מאי דבעי [בחילוף א בע' שהם ממוצא אחד] וע"ד שבארנו לעיל פ' י"ח אות כ"א. .
(ב"ב ע"ח ב׳) אל תירא אותו. מאי שנא דקא מסתפי מעוג ולא מסתפי מסיחן, אשר, שמא תעמוד לו זכות אברהם אבינו, שנאמר (פ׳ לך) ויבא הפליט ויגד לאברם העברי, וא"ר יוחנן, זה עוג שפלט מדור המבול לבהא דלא יירא מסיחון מבואר ממה שלא מצינו שהגיד לו הקדוש ברוך הוא שלא יירא אותו. ובדבר דרשת ר' יוחנן עיין מה שכתבתי במקומו בפ' לך. .
(נדה ס"א א׳)

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך